לכל אחד מאיתנו יש את המקדש שלו – המקום שהוא לא נותן לאף אחד להתקרב אליו. אצלי זה הארון בגדים שלי. מאז ומתמיד היה לי את הסדר הפנימי שלי לכל הבגדים ולא אהבתי שמישהו מתקרב או נוגע. בגלל שידעתי כל הזמן איפה כל דבר מהדברים שלי נמצא, אם מישהו היה מתקרב לארון שלי, הייתי מרגישה שהסדר שלי מופר ואז לא הייתי יכולה להיות מרוכזת בשום דבר חוץ מהצורך לארגן ולסדר ארון 2 דלתות שוב בסדר שנוח ומתאים לי.

לא סתם אני מעדיפה שאף אחד לא יתקרב לי לארון 2 דלתות. ביקשתי כבר מזמן מאמא שלי שכשהיא עושה כביסה ומקפלת אותה, שפשוט תניח לי על הכיסא בכניסה לחדר ולא תכניס את הבגדים לארון. אני לא רוצה שהיא תפר את הסדר שלי בארון ומעולם לא התחשק לי להסביר יותר מדיי על הסדר הפנימי שלי. במקום לסבך אותה ואז להתעצבן כל פעם שהיא לא שמה את הדברים במקום שלהם החלטתי שאני אסדר את הארון 2 דלתות שלי לבד והיא תצטרך רק להביא לי את הבגדים מקופלים.

מרוב שאני כל כך אובססיבית למצוא מקום לכל הבגדים שלי בחרתי בארון 2 דלתות, החלטתי שאני מעדיפה להיות אחראית על הכביסה בבית. באופן זה אני לא מרגישה כפוית טובה שאני לא מרוצה מאיך שמארגנים לי את הכביסה וכו. כאשר הכביסה היא באחריות שלי, אני דואגת לכולם ומארגנת את הכביסה שלי בדיוק כמו שאני רוצה ובסדר שאני רוצה. אין מה לעשות – כמו שאמרתי, לכל אחד יש את הסיבוב שלו ואיך שהוא מתעצבן על דברים מסוימים וחשובים לו דברים אחרים.

אצלי זה כל הנושא של סידור הארון בגדים שלי. אני רוצה לדעת כל הזמן מה יש לי בארון, איפה הוא נמצא ומה חסר ומה לא. ברגע שאני זו שמסדרת את הארון 2 דלתות יש לי שליטה טובה יותר במה נמצא איפה וכמה. כמות הזמן שאני חוסכת על חיפושים מיותרים של בגדים ומנסה לחשוב איפה ראיתי אותם פעם אחרונה היא מטורפת. אני יודעת כל בוקר מה אני מתכוונת ללבוש תוך חמש דקות של עמידה מול הארון ואז לוקח לי עוד שבע עד שמונה דקות להתארגן.