אחד הדברים שהכי זכורים לי מהתקופה בה חייתי בחו"ל זה הגעגוע לארץ. הגעגוע הזה שהוא לא רק לבית ולמשפחה ולחברים, זה געגעוע לכל מה שיש בארץ שנראה לנו מובן מאליו כל כך.
היו ימים שלמים שהרגשתי ריקנות למרות שהיה לי שם הכל. הריקנות הזאת נבעה כנראה מאותם הדברים הקטנים שלא היו לי שם ובארץ הם כל כך מובנים מאליהם. לא מיד הרגשתי בחסרונם אבל מדי פעם הרגשתי צורך לאוירה הזאת של הארץ, לדבר המוכר והידוע והכל כך בטוח שהיה לי בארץ.
בימים שהרגשתי שאני ממש צריכה אוויר של ארץ ישראל הייתי מתקשרת לאמא שלי ומבקשת ממנה שתשלח לי חבילות לחול. שתים לי קצת מהארץ בתוך כמה חבילות לחול ותשגר את זה אלי בדחיפות. נזקקתי למשהו חומרי מבית שאוכל לסלק את תחושת הריקנות הזאת שהיתה לי וזה תמיד עבד.
אמא שלי היתה שולחת לי חבילות לחול ושמה לי בפנים הפתעות קטנות, בכל פעם משהו אחר אבל תמיד עם הרגשה וקסם של הבית, דברים מהארץ שגרמו לי להתרווח לנשום עמוק ונתנו לי קצת אוויר שסילק את ההרגשה הריקנית הזאת, וזה עזר קצת לגעגוע.
אחת החבילות לחול שאמא שלחה לי ואני זוכרת עד היום היתה קופסת קרטון של ירקות מאחד המשקים בדרום שם גרתי עם הכיתוב והציור של הבננות.
היא לא טרחה לעטוף את קופסת הקרטון הזו וטוב שכך. כי מספיק שרק ראיתי את האריזה המוכרת, מיד עלה לי ריח הבננות, הירקות ושאר פירות מהארץ. נכון שגם בחו"ל יש ירקות ופירות אבל לא כמו בארץ.
בתוך קופסת הקרטון הזו נחו להם כמה דברים שלא הייתי יכולה להשאר אדישה אליהם והצדיקו לגמרי את משלוח חבילות לחול שאמא עשתה לי.
אחד הדברים זה כמובן הבמבה האגדית שאולי ביום יום בארץ לא באמת אכלתי, אבל כעת כשפתחתי את החבילות לחול מאמא, עלה לי הגעגוע והחשק לבמבה הטובה והמוכרת.
עוד מהדברים שקבלתי בחבילות לחול היו גרבי צמר שסבתא שלי סורגת שאי אפשר לעבור אף חורף בלעדיהם, פינוק מבית שעושה הרגשה של קרוב מאוד. ועוד אי אלו דברים של בית, של הארץ , הכל ארוז בתוך חבילות לחול שאמא הקפידה לשלוח לי כדי שארגיש קצת בחול אבל גם קצת בארץ.