כאשר אנשים חושבים על קפה, לרוב הם חושבים על משקה חביב אשר לרוב מבוגרים שותים אותו ולא ילדים בשל כמות הקפאין שיש בו ואינה מומלצת לילדים. עם זאת, קפה עבור אנשים מסוימים, אני למשל, הוא בבחינת חבל הצלה על בסיס יום יומי. עוד בתקופת בית הספר התיכון היו קוראים לי ינשוף בגלל שאני מתחילה להתעורר ולתפקד רק באזור ארבע אחר הצהריים. זה נשמע כמו משהו משעשע אבל זה בכלל לא. המשמעות של זה היא שעל מנת לתפקד בשעות שבהן העולם עובד אני צריכה לשתות לפחות שלוש כוסות קפה כל בוקר על מנת להתעורר. בבית שבו גדלתי זה היה ידוע שאסור לפנות אליי לפני שאני עם כוס הקפה הראשונה של הבוקר ביד. הייתי משתדלת תמיד לקחת אותה לחדר ולהתעורר בשקט שלי ולבד משום שעד שאני מתחילה להתעורר אני לרוב לא נעימה כל כך לסביבה ולא כיף להיות לידי.הייתי משתדלת תמיד לקחת אותה לחדר ולהתעורר בשקט שלי ולבד משום שעד שאני מתחילה להתעורר אני לרוב לא נעימה כל כך לסביבה ולא כיף להיות לידי.

כאשר התגייסתי לצבא זה היה קשה הרבה יותר משום שכל עוד הייתי בקורסים, הזמן שלי היה נתון למפקדים שלי ובצבא לא בדיו מגלים רגישות לקושי של להתעורר בבוקר. מצד שני, כאשר היו שמירות בלילות הייתי כוכבת והייתי עושה את כולן רק על מנת שיתנו לי לישון עד יותר מאוחר. באוניברסיטה כבר למדתי לתמרן. את השיעורים שיכולתי להחמיץ בבקרים, הייתי מפספסת ומה שהייתי חייבת להיות נוכחת, הייתי מגיעה עם תרמוס קפה ומעבירה את השיעור בעיקר בשתיית הקפה ובהייה בתקרה ולא בהאזנה. המוח שלי פשוט עובד אחרת: אני לא מצליחה לתפקד בבוקר. כאשר התחלתי לעבוד ניסיתי תמיד ליצור לעצמי מסגרת שלפני עשר וחצי לא אצטרך להגיע. אני לא אוהבת לשתות כל כך הרבה קפה ומודעת לבעייתיות שבשתייה מרובה של קפה ולכן משתדלת להמעיט בשתייתו ככל שניתן. עם זאת כאשר נדרש ממני להיות בפוקוס בשעות מוקדמות –הוא המציל שלי ואין בלתו. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו.